דף הבית / חברות וארגונים / למנהלים
ארגונים וניהול · מתוך השידורמה אומרים עליכם כשהדלת נסגרת?
על נקודות העיוורון של מנהלים ועל שלוש מראות שעוזרות לראות אותן בזמן
אנחנו משקיעים הרבה זמן בללמוד את האנשים שלנו: יודעים מי מאבד מוטיבציה, מי חושב לעזוב, מי צריך יותר תשומת לב ומי צריך יותר עצמאות, אבל יש עובד אחד שאנחנו כמעט אף פעם לא לומדים באותה סקרנות, אנחנו.
השאלה כאן היא לא "מי אני?" או "מה סגנון הניהול שלי?", היא שאלה פשוטה יותר: מה אנשים אומרים עליי כשהדלת נסגרת אחריי?
העובדים לא חיים בתוך הראש שלנו, הם פוגשים רק את ההתנהגות
הכוונה שלנו מול החוויה שלהם
יש איך שאנחנו רואים את עצמנו ויש איך שאחרים חווים אותנו ושני הדברים לא תמיד זהים: אפשר לחשוב שאנחנו נותנים חופש כשהצוות מרגיש שאנחנו חונקים, לחשוב שאנחנו ישירים כשמישהו יוצא מהשיחה נעלב, לחשוב שאנחנו מקשיבים, אבל אם אף אחד כבר לא מספר לנו מה הוא חושב, איך נדע?
אנחנו שופטים את עצמנו לפי הכוונה, כי אנחנו יודעים למה אמרנו את מה שאמרנו ומה עבר עלינו באותו יום, אבל העובדים לא חיים בתוך הראש שלנו, הם פוגשים רק את ההתנהגות.
למה קשה לנו לראות
אנחנו טובים בהרבה בזיהוי דפוסים אצל אחרים ורואים מיד שמנהלת אחרת עושה מיקרו־ניהול או שמישהו מגיב מהאגו, אבל כשזה אנחנו, פתאום יש הסברים: הייתי בלחץ, לא התכוונתי, היה יום עמוס.
בפסיכולוגיה החברתית יש תיאוריה שנקראת תיאוריית האימות העצמי, לפיה יש לנו צורך עמוק שאחרים יראו אותנו כמו שאנחנו רואים את עצמנו, כי אנחנו רוצים עולם יציב וצפוי. מי שרואה את עצמו כמנהל רגיש יזכור עשרים מקרים שבהם היה רגיש ויפספס את שני המקרים שבהם היה חסר סבלנות, זה לא שקר אלא הגנה על הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו.
לכן כשמגיע פידבק התגובה הראשונה היא "זה לא נכון", "לא הבנת" או "זה היה חד־פעמי", כי אנחנו מגינים על הזהות שלנו ולא רק על ההתנהגות.
הייתה לי מנהלת שביקשה פידבק על ישיבות הצוות. כשאמרתי לה בעדינות שהיא לא משאירה לנו מקום להביע דעה, היא ענתה מיד: "מה פתאום, אני תמיד שואלת אם מישהו רוצה להוסיף". היא באמת שאלה, רק שאחרי עשרים שניות כבר השלימה את המשפט או נתנה את הפתרון בעצמה, כך שמבחינתה היא הייתה קשובה ומבחינתנו כבר לא היה טעם לדבר.
שלוש מראות
לא משנה כמה אנחנו חכמים, מנוסים או מודעים, אף אחד מאיתנו לא יכול לראות את עצמו לבד ולכן כדאי לבנות שלוש מראות:
- מראת הצוות: שאלו אדם אחד שאתם סומכים עליו לא "איך אני כמנהל?" אלא "מתי היה לך קשה לעבוד איתי?" או "איזו התנהגות שלי מקשה עליך, גם אם אני לא מתכוון?", זו שאלה על התנהגות ולכן קל יותר לענות עליה בכנות.
- מראת הקולגות: הם רואים אותנו בישיבות, בקבלת החלטות ובפוליטיקה הארגונית, במקומות שהצוות לא רואה, לכן פעם בכמה חודשים כדאי לשאול קולגה אחת: "איך חווים אותי בחדר?"
- מראת העצמי: הרגל קטן בסוף כל שבוע, שלוש שאלות: איפה הופתעתי השבוע? על מה קיבלתי תגובה שלא ציפיתי לה? מה עשיתי השבוע שהייתי רוצה שהמנהל שלי יעשה איתי?
אף אחד מאיתנו לא יכול לראות את עצמו לבד
מודל א.מ.ת
א: אל תניחו שאתם יודעים איך חווים אתכם, שהשקט הוא הסכמה או שאם אף אחד לא אמר כלום, הכול בסדר.
מ: מסקרנות, כלומר להחליף הסברים בשאלות: במקום "לא התכוונתי", לשאול "ספרו לי עוד", "מתי הרגשתם את זה?", "יש לכם דוגמה?"
ת: תבדקו דפוסים, כי פידבק אחד הוא דעה, אבל אם אותו מסר מגיע משלושה אנשים שונים בשלוש הזדמנויות שונות, זו כבר מראה.
הבגרות הניהולית שלנו לא נמדדת בשנות ניסיון או במספר העובדים, היא נמדדת בשאלה אחת: האם אנחנו עדיין סקרנים לגבי עצמנו? ברגע שאנחנו בטוחים שאנחנו כבר יודעים מי אנחנו כמנהלים, שם כנראה מתחילה נקודת העיוורון הבאה.
מתוך שידור 4 של "מה שמנהלות יודעות | הקולקטיב", 106FM.
רוצים להביא את השיחה הזאת לארגון שלכם?
להרצאות ולסדנאות לארגונים

